רציתי לספר על אפרים. על חבר ילדות שלי שאני גאה להגיד שלי. עם הדגשה על שלי.

כשהתחלתי לערוך את שאספר, נוכחתי כי אגלוש ובטח עם אהבתי לדבר לא אסיים. החלטתי בכל זאת לכתוב. מה עוד, שאולי בעוד הרבה שנים שהנכדים של לאה ואפרים ימצאו את שכתבתי, ידעו איזה סבא היה להם שנפטר כל כך צעיר.

לחבר ילדותי פרוייק'ה, איש משפחה מסור, ספורטאי בחסד, ילד חזק ביותר, מנהיג מלידה שניחן במזג חם אך נדיב. זה מתאים לאפרים אך נראה ונשמע כמו הקדשה לספר. אנסה אחרת.

חברי אפרים, מתמיד (ואתם זוכרים את הבדיחה "…..עוד כשהייתי גור") הערצתיך. הכרנו ממש מגיל 0. אתה בן 3-4 ואני בן שנה שנתיים. זכרוני בכלל ולחברותנו בפרט, מתחיל מגיל 4. על אף הפער של כ-3 שנים בינינו, היית חבר אמת. חברות שנמשכה שנים רבות. חברות של כל תקופת הילדות והנערות. חברות שנפסקה בהתגייסותך לצבא.

ילד ונער מלא מרץ. עסוק מבוקר עד ערב. מאופיין ברוח תזזיתית הנושפת בעורפך ודוחפת אותך כל הזמן לעשייה. לא הייתה לי אף פעם ההזדמנות לומר לך עד כמה הערכתי אותך ויותר, אהבתי אותך. לא ידעת עד כמה החברות בינינו השפיעה עלי. אישיותך המקסימה, חריצותך וזריזותך (התנועה החתולית הייתה מטעה ונותנת לך יתרונות בחיי הקבוצה). הייתה בך דבקות שרק מתחיל יודע לגלות. כשאצל המתחיל משחק החשש מכישלון אך אצל שכמותך זו הייתה וכבר בילדות, כנראה, תכונת אופי. תכונות אופי של ג'ינג'י אמיתי. יש ג'ינג'ים שאינם בדיוק כאלו. ג'ינג'ים בסימן שאלה. אתה היית אומנם שחור אך בהחלט ג'ינג'י אמיתי. שרירי, חזק – ומה זה חזק? בהורדת יד לא היה אחד שיכול היה לך. מכות? היית כל כך חזק וזריז שלא רצו להתעסק עמך. אני זוכר את המבט בעיניים והשפתיים הצרות, הדקות והקמוצות, כשהיית רוגז. למזלי היית תמיד בצד שלי. היית גם השומר שלי. ראש קבוצת "המקלע". את המנהיגות קבלת באופן טבעי ללא עוררין והיא נמשכה לאורך כל השנים עד כאמור, גיוסך לצה"ל.

כבר אז, בנערותנו, ידעת למהול את המידות המצוינות בהקפדה על הפרטים וגם הקטנים. היית מומחה לכך. השמירה והקפדה לאי גלישה לטעויות, שכל חברי הקבוצה ירגישו בנוח. שלא תיווצר העדפה של אחד כלפי השני (אולי קצת לטובת שמולי'ק סטניסלבסקי – יציב). מוקרן היה בך מעבר לעוצמה, חן מיוחד. חן שגילית כלפי וכלפי כולנו. אגב, לא היה קשר בין חן זה ואסור שיטעה, לבין מושג האתגר הטבוע בך. למצוינות הייתה משמעות מיוחדת עבורך. לא כולם – ואולי אף אחד מלבדך – רצו 6.9 שניות 60 מטר וקפצו לרוחק בגיל 14 5.90 מטר. באם היית נולד 10 שנים מאוחר יותר בוודאי היית ספורטאי מצטיין. בתקופתנו חשבון ואנגלית היו חשובים יותר מספורט ואנו לא בדיוק הצטיינו בחשבון ואנגלית.

מאז ומעולם מבינים כולם, שבאין חברות "יפרע עם". ילדים בודדים ללא חברים מתפוררים ונמוגים. חברות מתפוררות ללא חברות ואף מדינות מתפוררות ללא חברות (בגין ריב אחים נפלה ירושלים). רק בזכות החברות שאולי בתחילתה היא מובנת מאליה וקל להשיגה, אך שבעתיים קשה לשמרה, עברנו ילדות ונערות נהדרת וקלה יחסית, כי הדבק העיקרי בין כולנו היית אתה.

היו לי הרבה חברי ילדות. בילדות יש הרבה חברים. באם הייתי צריך לציין 2-3 שהשפיעו עלי יותר מכל, בהחלט היית אתה אחד מהם. היית חבר שבזמנו לא היה לו תחליף. אין תחליף למידות ולרגשות השזורים בילדותנו. עמך הרגשתי תמיד יותר בטוח. היה לי חבר שעליו תמיד יכולתי לסמוך. חבר שאף פעם לא יעשה לי, בשום פנים ואופן, נזק ותמיד יתמוך בי. עם חבר כזה לכולנו היה קל יותר חבר שתמיד תמך בכולנו.
אפרים היה חבר שלא היה חייב לאף אחד. אני חייב לו הרבה. אצלו לא היה מחר ולא היה עסוק מדי, חבר ילדות ללא תנאי.

לכל אחד יש אולי את האפרים שלו. והדגש על האפרים. לכל ילד – יש לו, או ראוי שיהיה לו, האפרים שלו. ממך שאבתי את הביטחון העצמי, שהרי הייתי בקבוצה שלך וגם הסביבה נתנה לי את הכבוד, שהרי הייתי בקבוצה שלך. אין לי כמעט תמונות מילדותי, אך תמונה אחת ישנה, שלך ושלי, ליד מדורת ל"ג-בעומר. אותה מדורה שחברי הקבוצה היו מדליקים כל שנה ושנה והייתה דולקת 3 ימים ושלושה לילות. רואים בתמונה את המבט הממזרי בעינך, כי מיד שסיימו את לקיחת התמונה הפלת אותי בלפיתת נלסון.

אולי כאן המקום לסיים. כי יודע אני כעת, שלימים, לאחר פרידתנו, האפרים שלי הפך לאפי של אחרים. אך כמו שעימי היית תקופה כה קצרה, של 16 שנים בלבד, גם עם האחרים לא היית זמן ארוך. נפרדת מכולנו מוקדם.

"יהיו לאה, ילדיך ונכדך לעולם ממרום
שמים לנגדך תמיד, בבריאות יקבצו
מקצווי עולם כאן יחד עבר והווה
ולמשפחתך – גם עתיד"

קשה השעה עת נעצרנו להיפרד – לומר שלום, אך נזכור כי הלכנו כברת דרך יחדיו.

דבי'ק (שטוק) מרום